(מספר דוגמאות מיני רבות)
"חשוב לי שילדיי יבינו כי להיות אמא זו משימה לא קלה, אך טבעית. אך להיות אמא שמעולם לא חוותה אימהות כלפיה, שלא ספגה אהבת אם בעצמה ואת שנותיה הראשונות גדלה עם אב ואחר-כך בצלה של אם חורגת וחולנית – זו משימה בלתי אפשרית".
"התנאים בגטו היו קשים ובלתי אנושיים והעצבים של כולנו היו על סף פיצוץ. באחת ההזדמנויות כשהבנתי כי אין תכלית התפרצתי בבית וצעקתי בקול, כי אין משנה מה ניקח עמנו – גורלנו נגזר".
"טדיק הפולני אהב אותי אהבת נפש ולא אחת סיכן את חייו למעני. למרות זאת אמרתי לו: "אתה עבורי אפיזודה מלחמתית, אני רוצה לחיות בארץ ישראל". נפרדנו, ואני התחלתי בפעילות בתנועת "השומר הצעיר".
"בהיותי בן חמש-עשרה בהיותי בגטו, נלקחתי עם צעירים נוספים אל מחנה שבויים רוסי והמראה שהתגלה היה מזעזע. אלפים הסתובבו בשטח כצללים, ועל הקרקע היו שרועות אלפי גופות שבויים אותם היה עלינו לקבור".
"בחרתי לקרוא לספר "למה שש". בהיותי בן שש התרחשה הפרידה הגורלית מהוריי היקרים. השבר של חיי. עד הספרה שש אני סופר בפולנית וממנה ואילך אני סופר בעברית. בגיל שש "מלאך" הציל אותי, אך אמי אבדה ואותה אני מחפש עד היום".
"אלונים? קיבוץ? מה זה בכלל? היכן אנחנו? הגעתי לשם עם אחי. ישוב כפרי מוקף יערות וביניהם מבצבצים בתים חד-קומתיים בעלי גגות רעפים. לא נכנסנו לבית, נכנסנו למחסן על פי הנחיית הרופא – שבועיים איזולציה".
"לאחר ההפצצה נותרתי לבדי. מסביב כאוס גדול. בני המשפחה נפוצו לכל עבר. יצאתי מהצריף ולא ראיתי איש. לקחתי בידי תרמיל גב לתוכו הכנסתי מספר תמונות ומזכרות עליהם שמרתי מכל משמר. הייתי בת שמונה-עשרה בלבד".
"הייתי פעוט בן שנתיים וחצי, ה"מזיניק" של הוריי, כשאמי נפטרה בהיותה בת עשרים ושבע, והותירה אחריה חמישה יתומים".
"אמא הפכה אלמנה, חד-הורית, מטופלת בשלוש בנות קטנות בנות שש, שבע ושמונה. על כתפיה הוטל עול הפרנסה, והיא נאלצה להתמודד לבדה עם קשיי החיים והקיום".
"מרגע יציאת אחותי אל העולם בלט השוני בינינו. היא מהירה וזריזה מולי ואני כבדה ואיטית. היא יפה וראשה עטור תלתלי ואילו אני מרשימה פחות ושערי חלק. היא שובבה ותוססת ואילו אני רצינית ומחושבת. כך לאורך כל חיינו".
"הצלחנו להציל את שירה ממש בדקה ה-90. כשחזרתי ממלחמת יום הכיפורים מצאתי כמעט "צמח", אבל הטיפול המהיר בבית החולים "הדסה" החזיר אותה לחיים".
